כשאני חושבת על מה הן עברו, שלוש הנשים המדהימות שחזרו מהשבי השבוע אני נחנקת.
כשאני חושבת על הנשים והגברים והילדים שעוד שם היכולת שלי להמשיך לנשום הופכת למורכבת. ככה זה בשנה ומשהו האחרונות.
עבורי ועבור ישראלים רבים כל כך.לא המצאתי כלום, אני יודעת.
הדבר היחיד שאני מנסה להמציא כל בוקר מחדש מאז הזוועה ההיא היא את היכולת לשאול את עצמי את השאלה הלא פשוטה הזו - האם המחשבות האלה קשות או מחלישות?
והתשובה אני חושבת קצת מפתיעה גם אותי לפעמים.
כי היא לא ברורה ופשוטה.
כי יש למרות הכל משמעות וחשיבות והשלכות של המחשבות האלה הקשות על הדברים שאני כן יכולה לעשות למען האנשים היקרים שעדיין נמצאים שם ולמען המשפחות.
ברור.
אבל יש גם איזה שהוא גבול, דק, עדין מאד שמעבר אליו אין בזה טעם, שזה רק מחליש אותנו ולא עוזר לאף אחד.
ואת הגבול הזה, אותו אנחנו כולנו, ואנשים רגישים עוד יותר, צריכים למצוא עבורנו וגם עבורם.
אז איך מוצאים אותו? איך מזהים איפה הוא עובר ומתי המחשבות שלנו מחלישות, פוגעניות ולא מועילות בשום דרך?
מנסה בזהירות לשתף אתכם בכמה סימנים שעוזרים לי והלוואי שיעזרו גם לכם:
1. כשהמחשבות הופכות לחוזרות על עצמן במין לופ אינסופי.
2. כשהתפקוד שלי נפגע משמעותית.
3. כשהיכולת לראות דברים שאני כן יכולה לעשות כדי לסייע גם היא נעלמת.
4. כשהאופטימיות והיכולת לדמיין ולדקלם סוף טוב נחלשת מאד.
5. כשמחשבות קורבניות מאשימות ומתריסות תופסות מקום רב יותר ויותר.
אלה הסימנים שלי.
בטוחה שיש לכם את אלה שלכם, ומקווה שמשהו מתוך הדברים כן יכול לסייע לזהות אותם בתוכם. ובכל מקרה, להכיר אותו, להתיידד איתו, עם הגבול הזה שבו מחשבה הופכת מחלישה, מחבלת, מסרסרת אם תרצו ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לעצור את עצמנו קצת לפניו ולהגיד לעצמנו - לא תודה.