הסוד הוא בפער.
זו אחת האמיתות השמורות ביותר לגבי הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
ככה אומרים מביני דבר.
ובסוף השבוע האחרון שוב הכותרות וההפתעה שעופפת אותנו כשאנחנו שומעים סיפורים שלא ידענו ומגלים פערים שלא הכרנו ולא דמיינו שיתכנו בקרב בני אדם.
והיא תופסת אותנו בבטן, ההפתעה הזו, ומזכירה לנו כמה חשוב לדבר על זה. לדבר על הפרעות אישיות, לדבר על נרקיסיזם. לא לשתוק.והיום במיוחד אני רוצה לדבר על הפער הזה בין החוץ לפנים, בין איך שהאדם מתנגד בחוץ, מול כל העולם, לבין איך שהוא נוהג בעיקר בעיקר – מול מי שנתפסים בעיניו כחלשים ממנו.
ואלה יכולים להיות ילדים וזו יכולה להיות בת זוג כמובן ואלה יכולים להיות עובדים או מונהגים מכל סוג ואלה יכולים להיות גם נותני שירות בדואר, במסעדה. במקומות שבהם הוא מרגיש שמותר לו להוריד את המסכה. שזה בסדר, שכאן הוא יכול לתת לזה לגלוש החוצה. לתחושה הזו של "לי מגיע יותר" של "אני לא כמו כולם", אצבע אלוקים בעצמה ירדה וסימנה לי את זה. אני יודע. אבל עדיין, עם כל כמה שזה נשמע פשוט. לשים לב, לאתר את הפער. זה בכל זאת מורכב.
משתי סיבות:
1. האחת היא שנרקיסיסט לא יוריד את המסכה עד שהוא יהיה בטוח שאתה בכיס שלו, שאתה שבוי, שאתה כבר לא שייך לעולם שבחוץ שמולו הוא צריך לעטות מסכה.
2. השנייה היא שאצל כולנו יש פער. ואנחנו עושים מאמץ להיות נחמדים יותר במקומות מסוימים מאשר באחרים. כי ככה זה. לא? אז מה עושים? איך בכל זאת מזהים.
אני חושבת שתשומת לב לשני דברים חשובים יכולה להקל על כולנו ולמנוע מאתנו להסתבך עם האנשים הלא נכונים: כי זה נכון, הוא לא יוריד את המסכה עד שלא נהיה שבויים בידיו, אבל עוד לפני אנחנו יכולים לפקוח עיניים ולשים לב איך הוא מתייחס לאחרים. לכאלה שהוא מרגיש מולם את ה"זכאות והעליונות" הזו. לשים לב, לא להתעלם, לא לנפנף, לא להגיד לעצמך, טוב לאדם ההוא זה הגיע. להקשיב לתחושת הבטן למרות הכל. והנקודה השנייה החשובה כל כך היא תשומת לב לגודל הפער. כמה הוא רחב, כמה הוא עמוק – כמה כלפי חוץ מדובר בגומל חסדים טובים לכל חי ובפנים בבית או במקומות שבהם הוא לא מרגיש מאויים – הוא מרשה לעצמו הכל בכל מכל.