תרשו לי להתחיל בהתנצלות. אני רוצה להתנצל כבר בהתחלה על כך שהפוסט הזה נכתב בלשון נקבה. אני מכירה ואוהבת גברים טובים ונפלאים שנוטים גם הם לבלבל בין כאב לאהבה.
זה נכון.
ובכל זאת משהו בהתניות החברתיות, מאפיינים תרבותיים וגנטיקה אצל נשים מושך אותן באופן טבעי יותר אל המקום הזה, אל המקום שבו הצורך שיצטרכו אותך, ההזדקקות שמתורגמת בטעות לאהבה – ניכרים וקורים באחוזים גבוהים יותר, ולכן הפנייה בלשון נקבה. אבל הי, אם אתם גברים כאלה וגם אתם מוצאים את עצמכם בין השורות הבאות, קודם כל כל הכבוד על האבולוציה הרגשית ואחר כך ראו את כל מה שנאמר כאן כרלוונטי עבורכם לגמרי.
ובכן, בחזרה אלינו, הנשים, שכבר מגיל צעיר משהו בהתנייה כאמור מכוון אותנו לשם. לתחושה שאנחנו צריכות שיצטרכו אותנו, שאם לא צריכים אותנו עשינו משהו לא נכון, במקרה הטוב ואין לנו זכות קיום במקרה הטוב פחות.
בשיר "אור מן המזרח" של הזמרת הנפלאה ליאת יצחקי ישנו תאור נהדר של ההתנהלות הנשית הזו ואיך היא נוצרת. בעצם כבר מגיל צעיר:
תנגני פסנתר, תתפסי מהר שלא יגמר לך"עם מזל וזמן תמצאי חתן רק שישאר לך" את יודעת שהטובים נחטפים, עזבי, יהיה לך זמן לכיופים
ובאמת אנחנו שמות את הכיופים בצד, לא כולנו אבל הרבה מאיתנו, ויש כאלה שאפילו עוד יותר. מוצאות דווקא את מערכות היחסים שדורשות עבודה, שבהן יזדקקו להן, שבהן יהיה להן קשה אבל עדיין הן יהיו מצרך נדרש וחיוני.
אז מה עושים אחרת? איך מלמדים את עצמנו ועוד יותר את הדור הבא, לא לבלבל בין נזקקות לאהבה? בין כאב ופחד מנטישה לדבר האמיתי?
כמו כל דבר בתחומי הנפש, אין לזה תשובה פשוטה או קצרה אבל יש לזה תשובה קלה.
עובדים על זה. שמים לב לדפוסים, משתדלים לשנות, שומרים על גבולות, בודקים טוב ולעומק האם מה שאני מרגישה זה חיבור רגשי, חברות, צחוק והתעניינות הדדית
או שזה קצת דומה יותר למערכת יחסים טיפולית, לתלות, ולצורך שיצטרכו אותי לא משנה מה.
שמים לב, לוקחים אויר, עושים מאמצים למנוע, ואם אפשר גם לשנות ובעיקר יודעים, מבינים ומכירים את הדפוס הזה של בלבול בין כאב וקושי לבין אהבה ואומרים לעצמנו – שהגיע הזמן למשהו אחר.