זה קורה לכולנו, ביום יום, ולפעמים גם בימי חג ושבת.
אנחנו קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, מתלבשים, יוצאים אל הרחוב, אל הרכב, או התחבורה הציבורית, ומתחילים לרדוף אחרי הזנב של עצמנו במשך כל השעות שיבואו. בנסיעה, בעבודה, עם הילדים, עם בני הזוג, ריצה בלתי נגמרת עמוסת אתגרים, שאין בה כמעט רגעי חסד ועוד פחות רגעים של יכולת לשים לב למה שמתרחש מסביב, ואיפה תשומת הלב שלנו צריכה או כדאי שתהיה מונחת.
עד כאן היום יום העמוס. הרגיל.
מכאן רוצה רגע ברשותכם, במעבר חד לגעת בסוגיה אנושית מעניינת שנבדקה מחקרית לא אחת ועוסקת ב"מעשים אקראיים של טוב לב".
הכוונה היא לכל אותם דברים קטנים, שלאורך היום אנחנו יכולים, אם נעצור לרגע את המירוץ הפנימי והחיצוני, לעשות אחד עבור השני. כן, גם בתור ישראל הרותחת תמידית, ובימים אלה אפילו יותר, גם בין מסדרונות המשרד, גם בבית עם ילדים ובני הזוג, וגם בעצם בכל מקום שבו ישנם בני אדם אחרים שאינם אנחנו.
ולמה הכוונה למשל?
למשל לתת למישהו לעקוף אותנו בתור בסופר כשיש לו שלושה פריטים ולנו עגלה שכוללת את כל מה שנדרש למקרה של רעידת אדמה ומבצע צבאי בו זמנית.
לאפשר למישהו להשתלב בנתיב הנסיעה שלנו, כשהוא תקוע מאחורי משאית מקרטעת.
להחמיא לחברה לעבודה על הצבע המקורי החדש של הציפורניים שלה, או על השמלה הצבעונית שהגיעה איתה ועושה את היום האפור הזה קצת פחות סגרירי.
ויש עוד, כמובן אין ספור כאלה. אפילו קצת יותר.
מעשי חסד קטנים ואקראיים שאנחנו יכולים לפזר בשפע סביבנו, ורובנו, כולל כותבת שורות אלה, לא ממהרים לעשות.
למה?
ובכן תירוץ אחד אפשרי הוא העומס המחשבתי והמעשי שאנחנו מסתובבים איתו בכל מקום, אבל תשובה מעניינת אחרת שנמצאה במחקרים, מפנה את האצבע המאשימה דווקא למקום אחר: מסתבר שאנחנו פשוט לא חושבים שזה משנה למישהו, שתהיה לזה השפעה, שלמישהו זה בכלל יעשה משהו אם אנחנו נהיה נדיבים במילים ובמעשים ונעניק לו משהו, שלנו לא עולה שום דבר.
ופה כנראה נמצא שורש הבעיה, ואת התפיסה הלא נכונה הזו אצל רובנו, אנחנו יכולים לנסות לשנות. לשנן, לזכור וללמוד. לזכור שזה דווקא כן משנה. שאנשים יכולים להסתובב יום שלם על אדי מחמאה אקראית שזרק להם איש זר ליד מכונת הקפה, על חיוך של ילד מחלון רכב חולף לידם ועל האפשרות להפסיק להיות תקוע מאחורי אותה משאית שיצר עבורם מישהו שלא פגשו וכנראה לא יפגשו מעולם.
כי אנחנו הרי זוכרים בעצמנו את המקרים שבהם מישהו עשה את זה בשבילנו.
אמר לנו בכיתה ח' שאנחנו כותבים יפה וכדאי שננסה להשקיע בזה ולראות מה יקרה. והנה כתבנו חמישה ספרים. נגיד. זרק מילה טובה על הנעליים הורודות שהגענו איתם לעבודה היום וגרם לנו לחייך. באמת.
כתב תודה ברגע שבו נדמה היה לך שכל מה שאתה עושה מיותר לחלוטין. ועוד הרבה כאלה,וכמספר בני האדם, מספר הסיפורים ומספר השינויים שכן יכולים לקרות רק בגלל אותן מחוות קטנות של טוב לב. אקראיות, לרגע, בלי מאמץ, שאין להן מבחינת הנותן שום מחיר ועבור המקבל - עבורו הם יכולים לשנות את היום, את השבוע ולעיתים אפילו את כל החיים.
מחוות קטנות של יום חולין - מתחילים לתרגל, מ...ע...כשיו.