"אם רק הייתי יודעת קודם."
"אם רק הייתי מבין למה אני נכנס."
"איפה היה כל המידע הזה כשהייתי צריך אותו?"אני שומעת את זה המון, בתקופה האחרונה. ולגמרי בצדק אגב.
כי עכשיו רגע אחרי הקורונה או לפחות לקראת סיומה, נדמה לי שמותר להשתמש במילה מגיפה גם עבור עניינים אחרים ואחד מהם הוא הנרקסיזם. שאולי לא הורג. לא באופן מהיר ומיידי כמו במקרה של מגפות אחרות, אבל לטווח ארוך יש לו השפעות מזיקות לא פחות ובטווח הקצר הפגיעה היא ממשית כואבת וקשה. ואם רק הם היו יודעים, האנשים שיצא להם להיפגש איתו ולראות את הלבן בעיניים החלולות של הנרקיסיסט.
אם רק היו יודעים שבמקרה הזה צריך להרכיב משקפיים אחרות, להבין מושגים אחרים ולהתנהל אחרת,
הם בוודאי היו במקום טוב יותר.
הם בוודאי היו במקום טוב יותר. ולכן זה חשוב. מרמת המשפחה, דרך מקום העבודה, הקשרים החברתיים שלנו, המורים שהילדים שלנו לומדים אצלם, הפוליטיקה שלנו, בוודאי, הכל בכל מכל הכל. זה חשוב וזה קריטי להכיר, להבין, לזהות, ולדעת מה לעשות. אוקי אז חשוב לדעת. חשוב להבין. הבנו. שומעת אתכם אומרים.
אבל מה בעצם חשוב כל כך להבין, ועוד יותר חשוב מזה – מה עושים?
מה חשוב להבין?
לגבי השאלה הראשונה פשוט חשוב להכיר. שיש דבר כזה, שיש הפרעות אישיות שיושבות על האזור הזה של ה"אנטי סוציאליים" שיש אנשים, והם נראים הכי רגילים שיש, ואין להם קרניים או זנב אבל הפנים שלהם אחר. קרה להם משהו פעם בחיים או שהם נולדו ככה עם הגנים האלה שהופכים את האדם לאנטי אמפתי, לכזה שמרגיש שמגיע לו יותר מאחרים, שהוא ואין בלתו, לואי ה-14 שהמדינה זה הוא והוא זה המדינה וגם החיים שלו חשובים יותר מכל אלה של מי שמקיף אותו.
נקודה חשובה מאד שצריך להכיר היא שישנם בגדול שני סוגים של נרקיסיסטים: הגרנדיוזיים והמופנמים. אצל הראשונים קל יותר לזהות את התופעה, הם אומרים כמעט במילים – אני חשוב יותר, מגיע לי יותר. הזן השני הוא המבלבל יותר וזה שצריך לשים לב טוב טוב לניואנסים ולאמירות שבין השורות כדי להרגיש. אבל אם אתם קרובים מספיק, אתם יודעים את זה גם במקרה הזה, אתם רק צריכים להיות מסוגלים להודות גם בפני עצמכם.
עוד מאפיין משמעותי מאד במערכות יחסים עם נרקיסיסטים הוא השלב ההתחלתי שכולל "הפגזות אהבה" בין אם מדובר במערכת יחסים זוגית או בכל קשר אחר – בתחילת הקשר עם הנרקיסיסט – אנחנו מרגישים בעצמנו מלכי העולם. הוא יודע לעשות את זה, הנרקיסיסט, לגרום לנו להרגיש מלך או מלכה לתקופה, להתבלבל קצת בעצמנו, לחשוב שאנחנו חשובים. אבל אל דאגה המכה תבוא, אחר כך ובענק ואז אנחנו מוצאים את עצמנו שואלים את השאלה "למה לא ידענו את זה קודם. וכמה סבל היה נחסך מאתנו?"
מה צריך לעשות?
אוקי אז הבנו, הבנו שצריך להבין, שצריך לזהות, שחשוב מאד להימנע אם אפשר. אבל מה אם אי אפשר ועוד יותר מזה מה אם אנחנו לא רוצים? אם טוב לנו בכל זאת, אם לא שווה לנו להתנתק?
נקודה חשובה מאד שצריך להכיר היא שישנם בגדול שני סוגים של נרקיסיסטים: הגרנדיוזיים והמופנמים. אצל הראשונים קל יותר לזהות את התופעה, הם אומרים כמעט במילים – אני חשוב יותר, מגיע לי יותר. הזן השני הוא המבלבל יותר וזה שצריך לשים לב טוב טוב לניואנסים ולאמירות שבין השורות כדי להרגיש. אבל אם אתם קרובים מספיק, אתם יודעים את זה גם במקרה הזה, אתם רק צריכים להיות מסוגלים להודות גם בפני עצמכם.
זו אולי אחת השאלות…. אם לא ה…. והיא מובנית מאד והגיונית וסבירה ככל שהחיים שלנו כרוכים יותר בחייו של הנרקיסיסט. בין אם זה הבוס שלנו, בן הזוג, ההורה, או אפילו הילד. אבל אז, דווקא אז, אנחנו צריכים להכיר טוב יותר את העולם הזה, להבין טוב יותר מול מה אנחנו עומדים ובפשטות מצמררת מעט – פשוט לשחק את המשחק בכללים המוזרים של הנרקיסיסט. לדבר בשפה שלו, להגיב בדרך בה הוא מגיב, להיכנס לעולם הזה, גם אם זמנית, כדי לשרוד.
אני יודעת שהדברים נשמעים קשים, ואולי אפילו מוגזמים.
אני יודעת שאתם שואלים את עצמכם אם כל זה נכון או סתם קיצוני ויוצא מפרופורציה.
אני מקווה, ורוצה מאד להאמין שאם לא נתקלתם בזה עד היום – לעולם לא תתקלו
ושאם כבר נתקלתם – ידעתם מה לעשות.
אבל אני גם יודעת שמדובר במגיפה, ואני רוצה בכל זאת עבור מי מכם שיצא לו להיתקל בזה, לא הבין מול מה הוא עומד ומחפש או חיפש פתרון למצוקה – להושיט יד מלטפת. לבקש שתכירו, תלמדו, תעשו הכל כדי לצאת מזה ואל תתבלבלו לרגע למרות הכל. במקרה הזה זה באמת לא אתם. זה הוא. ואתם יכולים לצאת מזה. לגמרי.